תחילתו של המאבק לאמנציפציה, מהפכת 1848

בתחילת המאה ה-19, בעקבות הקשרים עם ארצות המערב ובאמצעות סטודנטים שלמדו בחו"ל, בייחוד בפריז, התחילו לחדור לנסיכויות הרומניות רעיונות המהפכה הצרפתית ו"אביב העמים" שעוררו גם בנסיכויות מגמות לעצמאות מדינית. רעיונות אלה הבשילו שתי מהפכות, ב-1821 וב-1848. במהפכת 1848 העלו המהפכנים הרומנים במצע המדיני שלהם את שאלת שוויון הזכויות ליהודים ושוויון זכויות פוליטיות לכל התושבים בני כל הדתות. הם התקוממו נגד התקנון האורגני שנחשב כחקיקה זרה. בתוכנית בת 38 הנקודות של מהפכני מולדובה, שנערכה על ידי מיכאיל קוגלניצ'יאנו, נקבעו בין היתר זכויות אזרחיות ומדיניות שוות לכל התושבים, ללא הבדל דת. רוסיה דיכאה את ניסיון המרד והמהפכנים גורשו.

בוולאכיה, בה הצליחו המהפכנים לתפוס את השלטון לשלושה חודשים (11 ביוני -13 בספטמבר 1848), כלל ועד ההנהגה שלהם בתביעות שנמסרו לשליט את הנקודה היהודית: זכות ההצבעה תוענק לכל בעלי האדמות ללא הבדלי דת ולאום; המדינה תישא בהוצאות הקהילות הדתיות.

ב "הכרזת מ-איסלז," גילוי דעת מהפכני מה-11 ביוני 1848, קובע סעיף 21 "הקניית זכויות שוות לישראליתים וזכויות מדיניות לבן דת ואמונה אחרת." 22 הסעיפים של גילוי הדעת נחשבו כבסיס לחוקה העתידה. הממשלה המהפכנית שחתמה על גילוי הדעת הסבירה כי לעקרונות המנוסחים יש בסיס "בחוקים הישנים ובמנהגי הארץ." בכרוז נוסף נקראו היהודים לאחוז בנשק כדי לעזור "למעשה הגדול" ורבים נענו לקריאה. היהודי ב. פופר ענה בכרוז משלו :"עכשיו כאשר מולדתכם הי גם מולדתנו, כאשר אתם מושיטים לנו יד אחים, נעמוד לצידכם, חזקים ואמיצים נדע ללחום יחד אתכם ואף למות בעד מולדתנו האהובה."

לצד המהפכנים יון בראטיאנו, קונסטנטין רוסטי ואליאדה רדולסקו, מילאו תפקיד חשוב בתנועה זו גם מספר יהודים ובהם, הציירים דניאל רוזנטל (הקורבן היחיד של המהפכה) ובארבו איסקובסקו, והבנקאים דאוויצ'יון באלי והלל מנוח שמימנו את הוצאות המהפכה.
עם פלישת צבאות הצאר והסולטאן שדיכאו את המהפכה וחזרו והנהיגו את התקנון האורגני, הלך מצב היהודים והתדרדר: נאסר עליהם כמעט לחלוטין להתגורר באזורים כפריים, למלא תפקידים ציבוריים, והם נחשבו כזרים. אולם למרות שלגבי היהודים סימלה המהפכה תקווה שהתנפצה, לראשונה הם חדלו להיתפס בעיני החברה הסובבת כישות דתית המרוחקת מעניינים פוליטיים , ומשום כך שנת 1848 נתפסת כראשיתו של המאבק למען האמנציפציה.
סיום מלחמת קרים בין האימפריה הרוסית לאימפריה העות'מאנית ב-1856 הביא לשינוי בהתייחסות למצב היהודים ברומניה. מכאן ואילך זכה הנושא להתעניינות המתמדת של המעצמות. וכך, במקביל לגיבוש העקרונות המנחים לארגונן מחדש של הנסיכויות, החלה הידברות לשיפור מעמדם המשפטי של היהודים. בפעם הראשונה בוועידת קונסטנטינופול מ-11 בפברואר 1856, הכירו בנות הברית שהשתתפו בוועידה (צרפת, אנגליה, אוסטריה וטורקיה) - אמנם לא באופן ישיר - בשוויון זכויות אזרחי ופוליטי ליהודים.
קונגרס פריז שהמשיך את ועידת קונסטנטינופול (25 בפברואר- 30 במרץ 1856) ציין נקודת מעבר אל ההשפעה הצרפתית, כאשר נפוליון השלישי הפך ל"שופט של אירופה." למרות זאת, האמנה שנחתמה בסיום קונגרס פריז היתה מאכזבת, ולמרות המאבקים והתערבותם של גרומים זרים, בייחוד ממשלת צרפת, לא השיגו יהודי הנסיכויות זכויות פוליטיות ערב האיחוד.
תביעתם של יהודי רומניה לשוויון זכויות מצאה אוזן קשבת אצל הנסיך קוזה, שהגשים בסיוע צרפת את איחוד הנסיכויות (24 בינואר 1859). בימי שלטונו התקבלה חוקה חדשה, אחידה לשתי הנסיכויות, ומעמדם המשפטי של היהודים השתפר במידה ניכרת. החוקה החדשה, שהתקבלה ב-6 לדצמבר 1864 ונכנסה לתוקף כעבור שנה, אפשרה את אזרוחם של היהודים. כך הוכיח קוזה שבעיניו היהודים הם "רומנים שדתם יהודית" ושיש לזרז את תהליך האמנציפציה שלהם. אולם גם הבטחה זו הופרה לאחר שסולק קוזה מן השלטון.