שבועת היהודים ברומניה

שבועת היהודים הייתה שבועה שהיהודים אולצו להישבע כאשר התדיינו בבתי דין נוצריים או מוסלמים. השבועה הונהגה בעקבות שמועות שנפוצו על מנהג התרת הנדרים בקרב היהודים בתפילת "כל נדרי" ובדרכים אחרות. הלא יהודים טענו שהיות וליהודי יש דרכים לבטל את הנדר, יש להטיל ספק במחויבותו לדבר אמת תחת שבועה, או לקיים דברים שנשבע לעשות.
השבועה הונהגה לראשונה באימפריה הביזנטית בתקופת קיסרות יוסטיניאנוס, בשנת 531. הקיסרים הביזנטיים ששלטו אחרי יוסטיניאנוס, קבעו טקס בעל סממנים משפילים, שבו חויב היהודי להקיף עצמו במקלעות קוצים, להחזיק בספר התורה ולהשבע שאם ימצא דובר שקר, ייענש והאדמה תפער את פיה ותבלע אותו כמו את דתן ואבירם. בסוף המאה השמינית תחת שלטון קרל הגדול, הוסיפו לנוסח הביזנטי קללות ואיומים, ובספר חוקים צרפתי נקבע כי היהודי הנשבע חייב לענוד זר קוצים על צווארו, ולעמוד בברכיים כבולות וענף של שיח קוצני בין שוקיו. לפי נוסח אחר, חויב היהודי לעמוד ברגליים יחפות על עור מדמם שנפשט מעגל או מכבש ולהצביע בידו הימנית על ספר תורה פתוח.
בנסיכות מולדובה הונהגה השבועה בתקופתו של גריגורה גיקה ששלט בשנים 1739- 1741. נמצא נוסח נוסף מ-1786, שהועתק ב-1828, בתקופת שלטונו של יואן סנדו סטורזה. נוסח זה הונהג ביאשי ובערים אחרות במולדובה. לפני מתן השבועה, היהודי היה צריך לצום, לטבול במקווה, ללבוש תכריכי מת ולהתייצב בבית הכנסת ביום שני או חמישי, כשקוראים בתורה. שם היה צריך להתעטף בטלית, להניח תפילין ולשכב על מיטת מת. מעל ראשו החזיקו נר והרב תקע בשופר שבע פעמים תוך כדי הקראת הקללות שבפרשות התוכחה. הנשבע היה אמור לחזור אחרי הרב, ולהניח את ידו על ספר התורה. השופט או בא כוחו איימו על הנשבע שאם ישקר - יענש והאדמה תפער את פיה ותבלע אותו, את בני משפחתו ואת רכושו.
בנסיכות ולאכיה הנהיגו את השבועה מ-1800, והוסיפו כמה פרטים לטקס המשפיל: מיטת המת כוסתה באריג שחור ולידה הוצבו שני נרות שחורים. הנשבע, בנוכחות מניין יהודים מנכבדי העיר, עמד יחף וקרא את השבועה בעודו מחזיק בספר התורה ונוגע במיטת המת.
אחרי המהפכה הצרפתית, התנהל בכל העולם וגם ברומניה מאבק לביטול שבועת היהודים המבזה. בצרפת הגן אדולף כרמיה על הרב הצעיר איזידור לאזאר, אשר סירב ב-1838 לפתוח את בית הכנסת לשם עריכת השבועה, וב-3 במרץ 1846 קבע בית המשפט העליון של צרפת שהשבועה נוגדת את החוקה.
גם ברומניה התנגדו רבנים לשבועת היהודים, סרבו להשתתף בטקס או שנעלו את בתי הכנסת כדי למנוע את הטקס המשפיל, בהם הרב הספרדי הראשי של בוקרשט ,חיים בז'רנו הרב ישראל מרגוליס מבראילה והרב אבנר קסוואן מרמניקו סראט. היו גם רבנים ואישי ציבור שפעלו לביטול השבועה, בהם הרב יעקב נימירובר, הרב יצחק טאובס מברלאד ודוקטור יעקב נאכט מפוקשאני, שכתבו מחקרים השוואתיים על השבועה ושלחו עצומות לשלטונות. המאבק נשא פרי ב-1912, כאשר השבועה בוטלה רשמית ברומניה.