התנועה הציונית והעליה
הצהרת בלפור בנובמבר 1917 הביאה להצטרפות המונים לתנועה הציונית ברומניה. בכל עיר ועיירה שהיתה בהן אוכלוסיה יהודית נוסדו אגודות ציוניות - שפעלו ללא תאום ביניהן ולעיתים גם האחת נגד השניה. לסטודנטים ולתלמידי בתי הספר התיכוניים היו ארגונים משלהם: "איגוד הנוער הציוני," וארגון הסטודנטים הציוניים "חשמונאה" שפעל בערים שבהן היו אוניברסיטאות, בבוקרשט וביאשי.
הזרם השליט עד 1930, היה של זרם הציונים הכלליים. הסיעות הראשונות הופיעו באותו זמן, בהן קבוצת של התנועה הרביזיוניסטית שהוקמה ב-1925 לאחר ביקורו הראשון של זאב ז'בוטינסקי ברומניה, קבוצה של "פועלי ציון" שהוקמה ב-1928, וקבוצה של הציונות הדתית שפעלה במסגרת "מזרחי" בעיקר בערי מולדובה.
התנועה הציונית ברומניה הקימה רשת של מוסדות וארגונים חברתיים והעמידה אותם לרשות אנשי הקהילות השונות. פעילי התנועה עסקו בחינוך ובהדרכה והקימו תנועות נוער ואגודות סטודנטים שקיימו פעילויות שונות ובהן לימודים בנושאים כמו תולדות עם ישראל, ספרות עברית וספרות יהודית ותולדות הציונות.
מקום חשוב בפעילות התנועה הציונית ברומניה היה לארגוני הנוער החלוצי ובהם "השומר הצעיר", "הנוער הציוני", "גורדוניה", "החלוץ", "ביתר", "בני עקיבא", "דרור" ו"הבונים". מוסד הגג לפעילות המשותפת לכל תנועות הנוער בהסתדרות הציונית היה תנועת "החלוץ", אשר שימשה גם מרכז לפעילות השליחים לארץ ישראל, והיתה הסמכות בענייני עליה.
בשנות ה-20 נוסדו חוות של "החלוץ" שהכשירו את חברי תנועות הנוער לקראת עליה לארץ ישראל. באביב 1925 הוקמו שלושה מרכזים להכשרה במולדובה, ובסתיו אותה שנה הוקמה חווה ביאשי. מרכזים אלה פעלו על יד חוות חקלאיות או אחוזות, ולצד בתי חרושת שבעליהן היו יהודים. עם עלייתם ארצה, יוצאי תנועות הנוער החלוציות ברומניה השתתפו בהקמתם של עשרות קיבוצים ומושבים בכל רחבי הארץ.
