השנה העברית ומועדים

ליהודי רומניה לא היתה במשך זמן רב הנהגה דתית מרכזית, מ-1834 עם ביטול משרת החכם באשי ועד 1926 כאשר הרב נימירובר מונה לרב ראשי. גם לזרמים השונים לא היתה תמיד הנהגה מרכזית, וכל קהילה, ולעיתים קהילות שונות באותה עיר - לפי הזרמים השונים, היתה אוטונומית.

הקהילה התבססה על בית תפילה קטן או בית כנסת גדול שכונה לעיתים גם "טמפלו". בכל קהילה היו רב אחד או יותר שנשכרו על פי חוזה, ותפקידם היה לתת הסברים והדרכה לבני הקהילה בכל הנוגע לתורה ולמנהגי הדת, להחליט בענייני דת ולשאת דרשות בענייני מוסר. בכל קהילה היו גם מטיפים, חזנים ושוחטים, שפעלו תחת השגחת הרב.

במאה ה-19 עם התארגנות הקהילות היהודיות ברומניה, השתייכו היהודים בה לשלוש קבוצות עיקריות: מערביים, פולנים ( Polish Jews -Lesesti ) וספרדים. בשם "מערביים" ( ritul occidental) כונו אלה שהתפללו לפי מנהג אשכנז המערבי, כמו בגרמניה ובצרפת. נוסח זה שימש את רוב הקהילות ברומניה, כולל בית הכנסת קורל בבוקרשט, ששרת קהילה בעלת גוון "אורתודוקסי מודרני". בשם "פולנים" כונו אלה שהתפללו לפי נוסח אשכנז המזרחי, נוסח פולין. קבוצה נוספת בקרב יהודי אשכנז ברומניה היו החסידים. ברומניה חיו שניים מאבות החסידות, חיים טירר ואברהם יהושע השל מאפטה, אשר הקימו חצרות חסידיות בסאטמר, בוחושי ושטפנשטי.

קהילות האשכנזים האורתודוקסיות היו בעיקר בטרנסילבניה ובבנאט, אך היו להם נציגים גם באזורים אחרים. למשל, בבוקרשט פעלו לצד הקהילה של בית הכנסת קורל המודרנית גם שתי קהילות אורתודוקסיות נפרדות, שהתאחדו לאחר מכן.

קהילות של יהדות "מודרנית" היו בכל הערים הגדולות, אך היו הבדלים בין החבלים השונים. ברגאט (הממלכה הישנה) היתה קהילה בעלת גוון "אורתודוקסי מודרני" רפורמי שהתפתחה סביב בית הכנסת קורל. רבני הזרם הזה היו בוגרי בית המדרש לרבנים בברסלאו, וינה או ברלין וקיבלו הסמכה מרבנים רפורמיים מוכרים. היו גם רבנים רפורמיים בוגרי הסמינר הרבני בפריז שהיו יותר ליברליים, אולם גם אלה לא הגיעו לרפורמה קיצונית. כל הרבנים הללו היו בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטאות מוכרות, משכילים ומעורים בפעילות החברתית.

ברומניה הגדולה היתה גם קהילה "ניאו אורתודוקסית" קטנה, ממקור יהודי גרמני, בעיקר בבוקובינה בקרב דוברי הגרמנית אשר הושפעו מכתבי הרב שמשון רפאל הירש. בשטחי טרנסילבניה, באנאט ומרמורש, שהיו חלק ממלכת הונגריה עד סוף מלחמת העולם הראשונה, התפצל הציבור היהודי לשלוש: אורתודוקסים, ניאולוגים וסטטוס קוו.

הקהילות השונות חגגו את מועדי השנה העברית על פי המסורות השונות והמנהגים המשותפים, עם השבת במרכז ובסמוך לה שלושת הרגלים המשמרים את זיכרון אירועי העבר המכוננים בתולדות העם היהודי בזמן יציאת מצרים: חג הפסח, חג השבועות וחג הסוכות, ומועדי רוממות רוח ושמחה - המייצגים אירועים בהם היה העם נתון לאיום של חורבן אך לבסוף ניצל בדרך הנס - בהם חג הפורים וחג החנוכה.