מהדאדא לסוריאליזם: אמני אוונגרד מרומניה
בעשורים הראשונים של המאה ה-20, כבשו כמה אמני אוונגרד צעירים מרומניה, ברובם הגדול יהודים, את עולם האמנות בסערה. חמישה מן האמנים שהיו מעורבים באופן פעיל בהולדת תנועת הדאדא בציריך היו יהודים ילידי רומניה.
חוקרי אמנות ניסו להצביע על מקורות ההשראה של האמנים הצעירים. היו שטענו כי הם שאבו את השראתם מהתרבות החסידית, שבתחילת המאה-20 היתה עדיין נפוצה בכמה עיירות במולדובה. אלא שטענה זו קשה להוכחה, היות והאמנים עצמם לא היו דתיים, ולא באו ממשפחות דתיות.
ההסבר לריבוי האמנים היהודים בחוגי האוונגרד נעוץ קרוב לוודאי ביחסים הבעייתיים עם התרבות הרומנית ובזיקתם המיוחדת של יהודים למודרניות מהפכנית. היהודים, יותר מכל ה"זרים" האחרים, היו בעיני הלאומנים הרומנים האויב מבפנים, האיום על אחדות האומה. הם סברו כי היהודים שונים לא רק מבחינה דתית ותרבותית אלא גם מבחינה גזעית, וכינו אותם לא רק "סטרייני" (Straini - זרים), אלא "ונטיצ'י" (Venetici) - כינוי מבזה שפירושו "נטע זר הפולש למקום לא לו". הפרופסור האנטישמי אלכסנדרו קוּזה (Alexandru Cuza) החיל את הרעיונות הללו על היצירה האמנותית. בספרו Naţionalitatea in arta (הלאומיות באמנות, 1908) מגדיר קוּזה את האומה כישות אתנית הומוגנית וטוען כי על האמנות, כביטוי העליון של התרבות, להיות קשורה במהותה ללאום, ולכן הוא קובע שזרים אינם יכולים לבטא את אופיה האמיתי של התרבות הרומנית. הזרים שאליהם מתכוון קוזה היו בראש ובראשונה היהודים - שהם לדעתו "צרוף אתני נחות בהחלט", בני גזע אחר, תרבות אחרת, ואין בכוחם להיטמע ולהתבולל. הרעיון שלפיו "ליופי אין מולדת" היה בעיני קוּזה בגדר כפירה בעיקר. טריסטאן צארה (Tristan Tzara) נולד ברומניה ב–1896, אבל כמו רוב יהודי רומניה באותה עת לא היה אזרח רומני. בתעודת הלידה שלו כתוב: "שמואל רוזנשטוק (Samuel Rosenstock), בן להורים בני דת משה, לאום יהודי, אינו זכאי לשום הגנה". גם בתעודת הלידה של מ. ה. מקסי (Max Hermann Maxy) מ-1895, נכתב כי הוא בן של "נגר זר בן הלאום היהודי".
רוב האינטלקטואלים הרומנים באותה תקופה אימצו את תפיסתו של קוזה שלפיה רק רומנים בדם יכולים להיות אמנים רומנים אמיתיים. לפיכך אין פלא שהביקורת המסורתית כלפי יצירתם של אמני האוונגרד היהודים, לא הופנתה אל היצירה עצמה, אלא כלפי שורשיהם האתניים. למשל, על התערוכה הראשונה של ויקטור בראונר (Victor Brauner) ב–1924 נכתב כי היא תוצר של "זרות אפלה" ופעולה חתרנית שיש לדווח עליה ככזאת למשטרה החשאית. הּפַסל הוריה איגירושאנו (Horia Igirosanu), שהיה גם מבקר האמנות של כתב העת השמרני Clipa (הרגע), כינה את מרסל ינקו ואת מקס הרמן מקסי לא רק "משוגעים" אלא גם "זרים בארצנו".
ברור אפוא שבנסיבות אלה היה קשה לאמנים היהודים להזדהות עם זרם התרבות שדחה אותם, והאוניברסאליות והקוסמופוליטיות של האוונגרד היוו עבורם מקור משיכה ברור. לפיכך, בקרב אמני האוונגרד ברומניה, היוו היהודים רוב, והבולטים שבהם היו טריסטאן צארה, מרסל ינקו, ארתור סגל (Arthur Segal), מקס הרמן מקסי, וויקטור בראונר. הם ביקשו לעצמם אמנות מסוג אחר, שבה ה"אחרות" שלהם לא תעמוד להם למכשול. דבריהם - "אנו דוחים בתוקף את מסורת האדמה השקרית וקדים למסורתו האינסופית של האדם. הראשונה היא שמרנות, השנייה היא תרבות" - פורסמו במאמר מערכת של כתב העת האוונגארדי "Integral - כתב עת לסינתזה מודרנית" שראה אור בשנים 1925-1928, שעורכו היה מקס הרמן מקסי.
במובן זה, יהדותם של האמנים, שהיוותה מכשול בשדה "האמנות הלאומית", סללה את דרכם למודרניות מהפכנית. במילים אחרות: העובדה שרוב אמני האוונגרד מרומניה היו יהודים מלמדת שהבעייתיות היתה נעוצה בתרבות הרומנית בת התקופה ולא בתרבות היהודית, ומשיכתם של כמה מן האמנים היהודים הצעירים למודרניות המהפכנית נראית אפוא מובנת מאליה.
בשנות ה-20 החל ברומניה גל של חדשנות אמנותית. אמנים יהודים הרגישו בנוח בתנועות אמנותיות שמרדו בחברה שלא העניקה ליהודים זכויות אזרח. מרסל ינקו (שחזר מפריז לבוקרשט ב-1921), מקס הרמן מקסי (שחזר מברלין ב-)1923 וויקטור בראונר, פעלו יחד לחדש את סצינת האמנות.
כתב העת האוונגרדי Contimporanul (העכשווי), בעריכת יון וינאה (Ion Vinea) ומרסל ינקו, ראה אור לראשונה ב-1922. בסוף 1924 ארגנו ינקו ומקסי את התערוכה הבינלאומית של כתב העת בבוקרשט, שהיתה לאחת מתערוכות האוונגרד הגדולות. באוקטובר 1924 ראה אור כתב העת 75HP בעריכתו של ויקטור בראונר ואילריה וורונקה (Ilarie Voronca, שם העת של המשורר היהודי אדוארד מרקוס Eduard Marcus). מבקר הספרות אאוג'ן לובינסקו (Eugen Lovinescu) הגדיר את הגליון היחיד שלו שראה אור כ"מפעל יהודי טהור" ו“הפרסום הניסיוני האוונגרדי ביותר ברומניה".
הגל השני של אמני האוונגרד ברומניה התרכז סביב "Unu” (אחד) - כתב עת שהוציא לאור סשה פנה (Saşa Pană, שם העת של הסופר האוונגרדי היהודי הרומני אלכסנדרו בינדר Alexandru Binder). ויקטור בראונר פרסם את רישומיו בגיליונו הרביעי של כתב העת, והמשיך לתרום לכתב העת בקביעות עד שעזב לפריז במאי 1930. באותה שנה הציג ז'ולּ פֶרחים (Jules Perahim, שנולד כ-Iuliş Blumenfeld) את תערוכת הבכורה שלו ב-Unu, ולאחר מכן המשיך ותרם לכתב העת רישומים והדפסים.
שנות ה–30 המאוחרות היו שנים קשות מאוד ליהודי רומניה, והאמנים, כמו כל האחרים, סבלו מהתקפות אלימות על רקע אתני. בקריקטורה שפורסמה בעיתון הרומני הפשיסטי Porunca vremii (צו השעה) תואר מקס הרמן מקסי כ"יהודון" מקסי "גולדנמאייר-שטרן", בעל אף יהודי נשרי, המצייר ב"דיו כשרה" ו"מרעיל" את האמנות בנחש הארסי שבו הוא משתמש כבמכחול. ויקטור בראונר שהיה מודאג מן המצב ברומניה, צמצם את ציוריו ל"ציורי מזוודה" כפי שכינה אותם, כדי שיוכל להעבירם במזוודה בעתות חירום, וב-1938 עקר לפריז ולא שב עוד לרומניה. ינקו, שהיה מוטרד מן האנטישמיות ברומניה באותה מידה, נסע ב-1938 בפעם הראשונה לארץ ישראל, ובראשית פברואר 1941 עזב את רומניה ונסע לישראל. ז'ול פֶרָחים ברח לברית-המועצות וחזר לבוקרשט רק ב–1944. עד שיצא לצרפת ב-1969 נטש פֶרָחים את אמנות האוונגרד לטובת הריאליזם הסוציאליסטי, וחזר אל הסוראליזם רק בשבתו בפריז. פאול פָאּון (Paul Păun), שנאלץ לחדול מכל פעילות אמנותית בזמן מלחמת העולם השנייה, פתח את תערוכת היחיד הראשונה שלו ב-1945 והשתתף בתערוכה קבוצתית של סוראליסטים מבוקרשט ב-1946. שנה לאחר מכן צונזרו פרסומיהם של השניים.
עם ייסוד הרפובליקה העממית של רומניה הגיעה אמנות האוונגרד אל קצה. פאול פָאּון שנאלץ לעבוד במחתרת, עזב את רומניה ועלה לישראל ב-1961.
