יהודים בצבא הרומני

שרותם של היהודים בצבא הרומני קשור קשר הדוק למאבק לאמנציפציה. חוק גיוס החובה שהתקבל ב-11 ביוני 1864, חייב את גיוס הרומנים והזרים חסרי האזרחות (רק יהודים היו במעמד זה . היהודים חויבו אפוא בגיוס למרות שלא נהנו מזכויות אזרח וגויסו "כזרים תושבי הארץ שאינם נתונים לחסות זרה."
ב- 1877, כאשר רומניה הצטרפה לרוסיה במלחמה נגד תורכיה ונלחמה על עצמאותה, יהודים גויסו בפעם הראשונה לצבא, ומתוך 80 אלף חיילים שגויסו היו כאלף יהודים. כ-120 מתוכם נפלו בקרבות בפלבנה, גריביצה, וסמרדון. למרות ההשתתפות של היהודים בלחימה, לא חל שינוי במעמדם האזרחי של יהודי רומניה, ומלבד 888 החיילים שלקחו חלק בלחימה וקיבלו אזרחות על פי חוק מיוחד, כל הבקשות של היהודים ילידי רומניה לאזרחות נדחו. גם במלחמות הבלקן הראשונה והשנייה בשנים 1912--1913 לקחו חלק כ-13 אלף חיילים יהודים, אלא שהפעם, אפילו החיילים שלקחו חלק במלחמה לא זכו לקבל אזרחות.
עם תחילת מלחמת העולם הראשונה עלתה שוב השאלה בדבר אזרחותם של היהודים הנקראים לשרת בצבא. ב-1916, כאשר אחרי תקופה של ניטרליות, החליטה רומניה להצטרף לצד "מדינות ההסכמה," גויסו לצבא הרומני 23 אלף יהודים, כעשירית מיהודי רומניה באותה עת. רומניה הובסה במלחמה וספגה אבידות כבדות. למעלה ממחצית משטחה, בכלל זה מונטניה ובוקרשט הבירה, דוברוג'ה - עם המוצא לים, ודרום מולדובה נכבשו בידי האויב, וכמיליון רומנים נהרגו בחזית או מתו ברעב.
מתוך היהודים שגויסו, היו 882 הרוגים, 772 פצועים, 449 שבויי מלחמה ו-3,043 נעדרים. 825 זכו באותות הצטיינות בשל מעשי גבורה, מתוכם 220 רופאים וחובשים. השתתפותם המאסיבית של היהודים בצבא הרומני בימי מלחמת העולם הראשונה לא הקטינה את ממדי האנטישמיות, וחיילים יהודים רבים שהואשמו ב"בבגידה", ב"ריגול" וב"בשימוש בשפת היידיש בחזית," נשפטו ו-150 מתוכם נידונו למוות.
ב-4 בדצמבר 1918, בעת פגישה שהתקיימה בין ראש הממשלה יונל ברטיאנו לבין שלושה מנציגי "איגוד היהודים המקומי" וילהלם פילדרמן, מאירסון ואטינגר. השלושה ביקשו למסור לידי ברטיאנו מזכר בנושא גילויי האלימות כלפי האוכלוסיה היהודית ולשוחח אתו על מתן האזרחות ליהודי רומניה. ברטיאנו ניסה לדחות את מתן האזרחות ליהודים ולקשור בין האזרוח לבין הרפורמה האגררית. כאשר פילדרמן ביקש שלא לדחות את מתן האזרחות ענה לו ברטיאנו כי אינו יכול לפנות למדינה בדרישה כזו,והוסיף:"הרי אתה יודע שהמדינה אנטישמית." על כך ענה פילדרמן כי האנטישמיות אינה האנטישמיות של העם, היא מוצנחת מגבוה וכי:" אחת המשימות של הנהגת הצבא במהלך המלחמה, היתה להרעיל את האווירה בכל הנוגע ליהודים. לתבוסות הצבאיות ולאסונות בארץ הזאת, רק אנחנו אחראים, בוגדים, מורדים, יש רק בינינו."
רשויות הצבא הרומני המשיכו במדיניות זו כלפי חיילים יהודים עד לשנות ה-30. לעיתים הגיעו הדברים עד לכדי אבסורד. למשל, חייל יהודי הואשם בעריקה, ונשפט בפני בית דין צבאי שלא בנוכחותו. במהלך המשפט הוכח באמצעות עדויות של חיילים רומנים שלחמו לצד הנאשם,כי הוא נפל בשדה הקרב כגיבור.
אלא שלמרות האנטישמיות, היהודים המשיכו לשרת בצבא ונהנו מיציבות יחסית. גם בגיוס הכללי של 1938, כאשר המלך קארול השני, דחה את ההצעות הגרמניות לשיתוף פעולה, ובתשובה לאיומיו של היטלר הכריז על גיוס כללי של כוחות המילואים. היהודים נענו לקריאה וכ-60 אלף חיילים התייצבו לשרות. הפעם האחרונה בה נקראו היהודים להתגייס היתה ב-1940 ערב סיפוח בסרביה ובוקובינה לברית המועצות.
באוגוסט 1940 , כאשר האנטישמיות ברומניה הגיעה לשיאה, הוציא המלך קארול השני צו לסילוק היהודים מהצבא. כך הסתיימו 76 שנים שבהן שרתו היהודים בצבא הרומני מראשית דרכה של רומניה כמדינה מאוחדת ועד להצטרפותה למלחמת העולם השניה.