ההשתרשות

הפרק עוסק בקהילות היהודיות, בבתי הכנסת ובתי העלמין בערים, בעיירות ובישובים הכפריים ברומניה.
רוב הקהילות היהודיות שהתפתחו בנסיכויות הרומניות התיישבו באזורים העירוניים, בעיקר בעיירות קטנות. במולדובה נבנו עיירות אלה על פי הדגם של העיירות היהודיות שקמו במרחב הליטאי-פולני, על שכונותיה היהודיות ותוך שמירה על החיים היהודיים המסורתיים. בזכות הפאודליזם הרומני ובזכות חופש העיסוק והניידות, יכלו היהודים, יותר משיכלו בארצות אחרות באירופה, להתיישב גם בכפרים.

כאמור, כמעט ואין מסמכים המעידים על התיישבות יהודית קבועה במרחב הרומני לפני המאה ה-15, אולם ממצאים מתחום הטופונומיה עשויים להצביע על התיישבות יהודית באזור בתקופות מוקדמות יותר, והכוונה היא ליישובים ששמותיהם נגזרו מהמילה ז'יד (יהודי) וכוזרי. למשל, באזור בוקרשט ידועים הישובים מגורה ז'ידובילור (Magura Jidovilor) ליד דוברני (Dobreni), וז'ידוביצה או ז'ידושטיצה (Jidovita, Jidostita) כלומר המקום שבו גרו היהודיים, מצפון מזרח לטורנו סברין, שקיים עד היום. לא רחוק משם במחוז דולז' נזכר ב-1615 השם בונרול ז'ידובולוי (Bunarul Jidovului), ובמסמכים הונגריים מוזכרים הישובים ז'ידובאר שבטרנסילבניה שהוקמו על ידי יהודים כוזרים שהגיעו מהונגריה אחרי המאה ה-10. מתיישבים אלה הקימו כנראה גם את היישובים כוזר (1205) קאזארואר (Cazarvar, 1249) ואת כוזר ליד קאריי (Carei) באזור מארמורש, ששמותיהם גזורים מהמונח כוזרי.

הישובים הרבים ביותר ששמותיהם נגזרים מהמונח ז'יד וכוזרי נמצאים במולדובה, שהיתה הקרובה ביותר לריכוז היהודים בפולין וליטא.

יהודי ולאכיה היו מרוכזים בעיקר בערים הגדולות, ובסוף המאה ה-19 התרכז רוב רובם של יהודי רומניה בערים. נוכחותם המאסיבית בערים נמשכה אחרי מלחמת העולם הראשונה, ואף התגברה עקב הנהירה הגדולה אל העיר שבאה עם תהליך התיעוש.

בתי הכנסת הם מהסממנים המובהקים ליציבותה של הקהילה, ומייצגים יותר מכל את המעמד והזהות של חבריה. לצד הבקשה לבניית בית כנסת, הבקשה להקצאת שטח לבית הקברות היתה מהראשונות שהציגה הקהילה לאורך הדורות. בתי העלמין מעידים גם הם על חיי הקהילה היהודית, ומהווים עדות לרציפותה.