העליה בשנים 1945-1948

בתום מלחמת העולם השנייה, נותרו ברומניה כמחצית מן היהודים שהיו בה עם פרוץ המלחמה, וניצלו מן השואה - יותר מאשר כל ארץ אחרת באירופה. הניצולים היו שרויים בטראומה אחרי שנים של השפלה, עבודת כפייה במחנות, ושלילת זכויות אזרח בסיסיות. המשטר הקומוניסטי לא שש לפצות אותם על הנזק שנגרם להם בזמן המלחמה, האנטישמיות התגברה, והמצב החברתי- כלכלי החדש עורר גם הוא דאגה.

עד מהרה הניצולים הבינו שאין להם סיכוי להשתלב במציאות הרומנית החדשה, ורעיון העליה קיבל חשיבות עליונה בחברה היהודית. כבר ב-1945 בעת דיון על מצב היהודים ברומניה שנערך במועצה של "החזית הלאומית דמוקרטית" נאלץ הצייר מקסי, פעיל במפלגה הקומוניסטית, להודות שהיהודים מדברים בעיקר על הגירה.
למרות התמורות האלה, מספר היוצאים מרומניה בשנים 1949-1945 היה קטן יחסית, כ-37 אלף יהודים, מתוכם כששת אלפים, ללא מסמכים חוקיים. ב-1947 ברחו כ-20 אלף יהודים במבצע ספונטני שכונה "בריחת הרעב", ואוניות מעפילים המשיכו להפליג מרומניה עד 1948. מנמל קונסטנצה יצאו גם פליטים יהודים ממזרח אירופה וממרכזה, על שתי אוניות ענק שנרכשו בארצות הברית: "פאן יורק" ו"פאן קרשנט" ששינו את שמן ל"עצמאות" ו"קיבוץ גלויות, " והפליגו תחת דגל פנמה.
המכשול העיקרי שעמד בפני העולים מרומניה לפני הקמת המדינה, היו ההגבלות שהטילה בריטניה, שלא העניקה סרטיפיקטים על פי המכסה שנקבעה. למרות ההגבלות, רבים ביקשו לעלות, וקצב שיגור הספינות הלך וגבר. האוניות נתפסו ונוסעיהן מילאו את מחנה המעצר בעתלית.

באוגוסט 1946 במסגרת המאבק במחתרות היישוב, החליטו הבריטים על תגובה שנועדה להרתיע את המעפילים ואת מארגני ההעפלה: המעפילים שייתפסו יועברו למחנות המעצר בקפריסין באמצעות ספינות גירוש. למרות זאת, הספינות המשיכו להגיע לחופי הארץ, מרביתן נתפסו, ונוסעיהן הוגלו לקפריסין. המעפילים שנתפסו גילו פעמים רבות התנגדות פיזית למעצר, התעמתו עם הכוחות הבריטים ובמקרים מסוימים נפתחה לעברם אש חיה.

הצבא הבריטי בנה 12 מחנות מעצר בארבעה אתרים בקפריסין, והוחזקו בהם כ-53 אלף מהגרים ממזרח אירופה וממרכזה, בהם 23 אלף מרומניה.