המאבק למען מתן זכויות ליהודים בימי ה"רגאט"

רומניה הפכה לממלכה ב-1881, והממשלה המשיכה בסירובה להעניק את האמנציפציה הקולקטיבית שנדרשה על ידי קונגרס ברלין, וקבעה כי כל מי שאינו נוצרי יוכל לזכות באזרחות מלאה בתנאי ששני בתי הפרלמנט יאשרו כל בקשה בנפרד. היהודים ילידי רומניה מוגדרים בפעם הראשונה כ"זרים שאינם מצויים תחת חסות זרה," וכזרים הם יכולים לקבל אזרחות אינדיבידואלית. אישורו של סעיף 7 לחוקה, אזרחותם של היהודים שהשתתפו במלחמת העצמאות הפך את כל יהודי רומניה ל 'חסרי מולדת' וזרים במדינתם עד 1919. יתרה מזאת, ב-35 השנים עד למלחמת העולם הראשונה, זכו רק כמה מאות יהודים באזרחות רומנית, כולם השתייכו למעמד סוציו אקונומי גבוה ונדרשו לשלם סכומים גבוהים כדי להשיג את מבוקשם.( ב 116-113 )
בתום מלחמת העולם הראשונה, ערב פתיחת ועידת השלום בפריז, גברה הפעילות היהודית למען קבלת האזרחות ליהודי רומניה. זה היה אחרי שממשלת רומניה בראשית יון ברטיאנו פרסמה ב-13 בינואר 1919 חוק חדש לקבלת האזרחות הרומנית שבו היהודים אינם מוזכרים.
'איגוד היהודים המקומיים' מחה נגד החוק וב-20 לפברואר חברת אליאנס שלחה לנשיאות הוועידה 'מזכר בשאלת יהודי רומניה', שכלל את הנוסח, אשר על פי הצעתה, יש לשלב כחלק מההסכם עם רומניה לפיו " כל היהודים שנולדו או מתגוררים בשטח רומניה, חוץ מאלה הרשומים ברשימת הקונסוליות הזרות, כלומר בעלי אזרחות זרה, יוכרו כאזרחי רומניה. חובת ההוכחה של קיום אזרחות זרה מוטלת על ממשלת רומניה.' מסמך דומה נשלח מטעם ועדת החוץ של הג'ונט. כמו כן נשלחו דיווחים על מצב היהודים ברומניה ועל טיבו האמיתי של חוק ברטיאנו.
עם חתימת חוזה השלום ב-1919, שבו אושר סיפוחן של הטריטוריות החדשות לרומניה, שוב עלו על הפרק שאלות הזכויות והשוויון האזרחי של היהודים.למעשה נוצר מצב חדש, היהודים משלושת המחוזות המסופחים היו כולם בעלי אזרחות במדינות מוצאם. מבחינה זאת לא יכולה רומניה להשאיר את יהודי ה"רגאט" מחוסרי אזרחות. בועידת השלום בפריז, התנגדה המשלחת הרומנית לדרישה להעניק אזרחות ליהודי האזורים המסופחים וניסתה לחזור על התכסיסים של הענקת אזרחות אינדיבידואלית מתקופת קונגרס ברלין. עמדת המעצמות הייתה ברורה, אך ראש ממשלת רומניה, יון ברטיאנו, ניסה לקבל נוסח שיאפשר לרומנים להתחכם ולמנוע התאזרחות כל היהודים. המועצה העליונה של בני הברית לא קיבלה את עמדת ברטיאנו והוא פרש מוועידת השלום וב-12 בספטמבר 1919 התפטר מראשות הממשלה.
אבל היהודים סרבו במאורגן להגיש בקשות לאזרחות לבתי הדין. גם המעצמות הגדולות לא ויתרו, ובלחץ המעצמות נחקק חוק חדש, שלפיו די "בהבעת רצון" לקבלת האזרחות הרומנית. עם זאת ניסו השלטונות להניח מכשולים אדמיניסטרטיביים ככל שיכול בדרך ביצועו של חוק זה.
בעקבות המחאות, יצא ב-22 במאי 1919 חוק שני של ברטיאנו וגם בו הוא ניסה לקבל נוסח שיאפשר לרומנים להתחכם ולמנוע התאזרחות כל היהודים. המחייב מתן אזרחות ליהודי רומניה. אולם 'הוועדה להגנת יהודי רומניה' לא ויתרה והגישה תזכיר חדש, שהציע לכלול בהסכם השלום עם רומניה סעיף המחייב לא רק מתן זכויות אזרח ליהודי רומניה אלא גם הכרה בהם כמיעוט. ממשלת רומניה התנגדה, ובסופו של דבר הוכנס לסכם סעיף חדש, הוא סעיף 7 באמנת המיעוטים, שנחתם ב-9 בדצמבר 1919 לפיו: 'רומניה מתחייבת להכיר ביהודים המתגוררים בטריטוריה הרומנית ושאינם בעלי אזרחות אחרת כאזרחים רומנים, בעלי כל הזכויות וללא שום הליכים.'
בעיית יהודי רומניה מצאה את פתרונה בהסכם זה, שייזקף בראש ובראשונה לזכות הארגונים היהודיים במערב ולזכות הדיפלומטיה הצרפתית. בכך הסתיים המאבק הבינלאומי הארוך למען יהודי רומניה. האמנציפציה שנכפתה התממשה במסגרת רומניה הגדולה: בכך תם פרק קיפוחם של יהודי הרגאט, שאחיהם יהודי בסרביה זכו לאמנציפציה מאז המהפכה הרוסית ב-1917, ויהודי בוקובינה וטרנסילבניה עוד ב-1867.