המאבק לאמנציפציה בימי ה"רגאט", 1866 - 1919
המעמד האזרחי משפטי של יהודי רומניה העסיק רבים ברומניה ומחוצה לה במשך דורות, והיה נתון לשינויים רבים. במהפכת 1848 העלו הלוחמים הרומנים במצע המדיני שלהם, את שאלת שוויון הזכויות ליהודים, ולמרות שבסופו של דבר לגבי היהודים סימלה המהפכה תקווה שהתנפצה, לראשונה הם חדלו להיתפס בעיני החברה הסובבת כישות דתית המרוחקת מעניינים פוליטיים , ולכן שנת 1848 נתפסת כראשיתו של המאבק למען האמנציפציה. איחוד הנסיכויות ב-1859 הוביל להסדרה של מעמד יהודי רומניה בחקיקה אחידה, שבמהלך הזמן חלו בה שינויים מפליגים, שהשפיעו עמוקות על חייהם.
בניגוד למגמה שהתפתחה בכל רחבי אירופה, סירבו הממשלים השונים ברומניה להעניק זכויות אזרח מלאות ליהודי המדינה. המדינאי היהודי איטלקי לאויג'י לוצאטי, שהתערב למען יהודי רומניה בתחילת המאה ה-20, תאר אותם כ" אחרוני העבדים באירופה." כאשר אולצה ממשלת רומניה על ידי מעצמות אירופה, להסדיר את מעמד היהודים, ניסו הרומנים בדרכים שונות לצמצם זכויות אלה, ובכל פעם שנוצרו קונסטלציות מדיניות מתאימות, פעלו לביטול אזרחות יהודי רומניה, שלב מקדים לשואת יהודי רומניה.
בתקופות המאבק לאיחוד הנסיכויות למדינה אחת והשתחררות מן ההשפעות הזרות, העותמנית והרוסית, היו ליהודים ימים של תקווה להשיג זכויות אזרח מלאות. ב-1848 הכריזו המהפכנים על כוונתם לתת אמנציפציה ליהודים ושוויון זכויות פוליטיות לכל התושבים בני כל הדתות. אחרי דיכוי המרד הורע שוב מצב היהודים, אבל אחרי שהוחזר השלטון העותמני ב-1856 חייבה ועידת פריז את הנסיכים להעניק ליהודים זכויות אזרח. הדבר לא יצא אל הפועל, אם כי הותר ליהודים שוב להשתקע בכל מקום ואפילו לקנות אדמות.
כשאוחדה רומניה תחת שלטונו של יון קוזה הובטח ליהודים שתינתן להם זכות בחירה למועצות העירוניות, אבל גם הבטחה זו הופרה אחרי שסולק קוזה מן השלטון. כשעלה קרול הראשון לשלטון ב-1866 הוצעה חוקה חדשה, שבה נזכרה זכות היהודים לאזרחות. סעיף זה בחוקה עורר הפגנות נגד סוערות , הושמט בסופו של דבר מן החוקה שהתקבלה, והרדיפות אחר היהודים התחדשו.
בוועידת השלום בברלין, אחרי מלחמת 1877, התקבלו החלטות שחייבו את רומניה להכיר בזכויות האזרח של היהודים ולהסיר את ההגבלות הכלכליות שהוטלו עליהם. רומניה חתמה על התחייבות לעשות כן, אולם לא כיבדה את התחייבותה. ממשלת רומניה קבעה אחרי ועידת 1878 כי כל מי שאינו נוצרי יוכל לזכות באזרחות בתנאי ששני בתי הפרלמנט יאשרו כל בקשה בנפרד. בשלושים וחמש השנים שעד מלחמת העולם הראשונה, זכו אלפיים יהודים בלבד באזרחות רומנית, מתוך אוכלוסיה שמנתה כ-250 אלף איש.
