"ההגירה ברגל" והתנועה הציונית
שנה אחרי הקמת ההסתדרות הציונית העולמית ב-1897, בוועידה הארצית הרביעית של חובבי ציון ברומניה שהתקיימה בגאלאצי באפריל 1898, הוחלט פה אחד לאשר את המצע שהוצג בבאזל. הסכמה זו הביאה לפריחה מחודשת של התנועה הציונית, וב-1899 כבר היו ברומניה 136 ארגונים ציוניים.
משבר כלכלי חמור שפקד את רומניה ב-1900 והאפליה המתמשכת, הולידו תנועת הגירה נוספת מרומניה הידועה בשם "פוסגיירס" (ביידיש: ההולכים ברגל). יוזמי הרעיון היו בעלי מלאכה מברלאד, שהתארגנו והחליטו להגר לארצות הברית ולעבור את הדרך עד המבורג ברגל. התנועה התפשטה במהירות בכל הארץ, וקבוצות דומות התארגנו גם בוואסלוי, ביאשי, בפוקשאני, ובערים נוספות.
העיתונות הרומנית עסקה בהגירתם של בעלי המלאכה היהודיים ובנזק שמביאה עזיבתם לכלכלת הארץ, והממשלה נאלצה להתמודד עם הבעיה. כדרכה, ניסתה הממשלה להיעזר במנהיגים היהודים שהוזמנו על ידי ראש המשטרה בבוקרשט והתבקשו לחתום על הצהרה שהיהודים ברומניה אינם נרדפים. המנהיגים סרבו לחתום, וההיסטוריון משה שוורצפלד העביר לראש הממשלה פטרה קארפ תזכיר בו הוא מונה את הסיבות להגירה, ומציין כי מלבד המשבר הכלכלי היו אלה החוקים נגד היהודים והרדיפות שנמשכו ללא הפוגה שהביאו להגירה.
גם בקונגרס הציוני הרביעי שהתקיים בלונדון באותה שנה, עמדה בעיית ההגירה מרומניה במרכז הרצאותיהם של הרצל ושל נורדאו. הרצל הזהיר מפני הגירה ללא תוכנית, והאשים את הפילנתרופיה היהודית בפשיטת רגל. אולם למרות התעניינותם של המנהיגים הציוניים, אל יהודי רומניה לא הגיעה שום תמיכה ועזרה מיידית, וההגירה נמשכה. עד סוף אותה שנה, 1900, עזבו את רומניה כ-17 אלף יהודים. כששת אלפים מתוכם הגרו לארצות הברית והשאר לקנדה, לאנגליה ולצרפת. הגירת היהודים מרומניה נמשכה, ועד 1914 היגרו כמאה אלף איש, כשבעים וחמישה אלף מתוכם לארצות הברית.
